סדר קדשים מסכת זבחים פרק א  משנה א תי"ט ד"ה סדר וכו' מזל"ן דלא צריכים לבקש טעם אל סד הששה סדרים משום דרמיזי בקרא דוהיה אמונה עתך כדאמרינן בפ' במה מדליקין דף ל"א ודרשינן חכמת ס' קדשים ודעת סדר טהרות ואפשר דהרמב"ם טעמא דקרא גופיה קמ"ל: כל האי כללא הכי בעי לפרושי כל הזבחים שנזבחו דשלא לשמן כשרים חוץ מן הפסח בזמנו שפסול בכל מין דשלא לשמו דתנא לא מיירי אלא בכללי ולא בפרטי והשתא לא ליקשי דגם הפסח שלא בזמנו פסול אם עשאו לשם עולה או חטאת או אשם ואינו כשר אלא כשעשאו לשם שלמים דוקא ועמ"ש בפ' תמיד נשחט משנה ד': הרע''ב ד"ה כשרים וכו' ואסור וכו' פי' דאם היתה עולה ושחטה לשם שלמים יקבל ויוליך ויזרוק לשם עולה שאסור לשנותה מקדושתה הראשונה ועיין ריש מנחות בדיוק מלת אלא: ד"ה אלא וכו' לאו שלא וכו' נ"ל להטעים ענין הפסוק דק' מאן יהיב לן סכינא וכו' ונראה דה"ק תשמור ועשית כאשר נדרת ובזה יצאת ידי חובה כי לה' אלקיך נדבה פי' מתחלה כאשר הפרשת אותו מיד קנהו ה' לנדבה ובידך לעשותו נדר אם תעשהו כאשר נדרת ולפ"ז יאמר הפסוק תשמור ועשית ממש כאשר נדרת מה שלה' אלקיך כבר הוא נדבה ודו"ק: ע"ש סתם וכו' ומתני' דייקא דלא תני שלא נזבחו לשמן: תי"ט ד"ה הפסח וכו' אחצות וכו' מזל"ן להליץ בעד הר"ב דלא ליקשי מדידיה אדידיה דלקמן משנה ג' פסק כבן בתירא והכא כתב דקודם חצות דינו כשלמי' ונ"ל לתרץ בדקדוק במ"ש אבל קודם לכן וכו' קי"ל וכו' דהו"ל לקצר ולומר אבל קודם לכן ואחר מכן דינו כשלמים אכן נראה דאיהו דייק מתני' דתני הפסח בזמנו דהיינו אחר חצות (ודלא כהרמב"ם דכתב דבזמנו הוא יום י"ד) ולפ"ז ס"ל דמתני' דהכא בפלוגתא לא מיירי ולכן כתב אבל קודם לכן ואחר מכן קי"ל וכו' ר"ל דלר"י דמתניתין ג' פסח בשאר ימות השנה אפי' קודם חצות ולר"י ב"ב היינו דוקא בכל השנה חוץ מכל יום י"ד ולכן הביא הר"ב האי לישנא כדקי"ל ור"ל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה: ג שמעון י"ל דלעיל סוף מ"א הו"ל למתני דברי שב"ע דפליג את"ק ואר"א ור"ש דמאי שייטיה הכא ונ"ל דקבלתו של שב"ע היתה סתומה חוץ מן הפסח ומן החטאת ולא פירשו לו בהדיא הפסח בזמנו כדלעיל דאז משמע כר' יהושע דדוקא בזמנו דהיינו בין הערבים פסול אבל מדסתים חוץ מן הפסח משמע דאפילו מבשחרית פסול והי"ל סיוע לבן בתירא: ד והלך הא דלא תני והוליך משום ר"ש דאמר אפשר שלא בהליך והולכ' שייכא גם בעומד בצד המזבח דצריך להוליך ידו בהושטה לזרוק וגם לזה נקט הולכה כדאמרינן מוליך ומביא מעלה ומוריד א"נ לאשמועינן מאי דקי"ל במכילתין י"ד וט"ו דצריך הליכה בדוקא דהולכה שלא ברגל לאו שמה הולכה וכ"כ הרמב"ם פ"ק דה' פסולי המוקדשין: כיצד עמ"ש ריש תמיד נשחט: בצד לאו דוקא בצד למטה דהא חטאת בעי מתנות על הקרנות כדלקמן פ"ה ולא סגי ליה דלא הלך אלא משכחת בשוחט בראש המזבח כמ"ש לקמן רפ"ו וכב"ה דרפ"ד דאם נתן מתנה א' כפר: הרע"ב ד"ה קבל וכו' עשה וכו' היינו כר' יוסי דפ"ה דתמורה מ"ג דס"ל דאף בגמר דבריו אדם נתפס ומש"ה לשמו ושלא לשמו פסול וגם שלא לשמו ולשמו דלתרווייהו איכוון: תי"ט ד''ה או וכו' עיין במ' ב' פ"ה דפסחים ובמש' ח' פ"ח דב"מ כצ"ל: ד''ה שהזבח וכו' לאו וכו' ליכא למשמע מידי שהר"ב ארכבה אב' טעמי דעבודה שאפשר לבטלה שמה עבודה והולכת וכו' ור"ל דאי הוה כשרה בזר כיון דאפשר לבטלה הוה מודים לר"ש משום דאז ליהוו תרתי לגריעותא אבל כיון דהיא עבודה חשובה אף דאפשר לבטלה פוסלת וכ"ש שחיטה דא"א לבטלה ומה שתירץ התי"ט ל"נ דמה לי אי כתיבה בהו שחיטה כיון דליכא גילוי דמחשבה פוסלת בה' אבל קושטא דמילתא דנפקא לן מקראי במכילתין דף ז' חטאת דכתיב ושחט אותה (קול הרמ"ז ח"ה) לחטאת ופסח דכתיב ועשית פסח וזבחת פסח הוא וכ"כ הרמב"ם פט"ו דה' פסולי המוקדשין: פ"ב מ"א נשפך וכו' הא דלא ערביה עם שאר בבות הנמשכות משום דנשפך הוא מעצמו ונתנו ע"ג הכבש הוא מעשה אדם ז"נ אגב משנה ב' דרפ"ג נשפך מן הכלי ואספו כשר פי' וא"צ הכשר לקבל כבשאר בבי דהתם: תי'"ט ד''ה זר וכו' ופרוע וכו' זה דוקא למ"ד דמחיל עבודה דמחלוקת הוא בסוף פ' כ"ג דף כ"ב כדמייתו תוספות עצמו דף דר"פ אבל המסקנא היא דפרוע ראש אינו מחלל וכ"כ הרמב"ם סוף הלכות ביאת המקדש: ד"ה ומחוסר וכו' יותר וכו' ועוד נ"ל ג"כ מטעם דטבול יום ומחוסר כפורים שייכו זה אחר זה: הרע"ב ד"ה כזית וכו' היה פוסל וכו' וטעמא משום דבטלה דעתו אצל כל אדם כדכתב הר"ב פ"א דמנחות מ"ג בזה הכלל. ג זה הכלל פעמים הרבה תנן זה הכלל ואינו לאתויי רק כמו לסימן בעלמא כ"כ ביבין שמועה כלל נ"ד וכן הוא בפ' הקורא עומד דאמרינן התם בזה הכלל כל שיש בו מוסף וכו' דלא לאתויי אלא סימנא בעלמא. הרע"ב ד"ה כמצותו וכו' נ"ל ליישב לשון כמצותו דאי הוא פגול איך קרי ליה כמצותו ונ"ל במאי דאמרינן במכילתין כ"ט ב' מנין למחשבות שמוציאות זו מזו (ופרש ונ''ל מחשבת פסול מוציאו מידי פגול) שנאמר לא יחשב לא יערב בו מחשבות אחרות ופרש"י לא יחשב להזהיר כהנים על כך באופן שכאשר היתה בו מחשבת פגול הוזהרו הכהנים שלא לערב לו מחשבה אחרת והיינו כמצותו והר"ב בפ"ק דמנחות מש' ג' כמצותו כאילו היה כשר שלא היה שם שום פיסול אלא הפיגול וכ"כ רש"י שם: תי"ט סד"ה כמצותן וכו' י"ל חדא כי לרצונכם הוא פרט למתעסק ועוד דהתם כתיב לכפר ואין כפרה אלא בדם: ד במצותו שעבר על מצות לא יחשב: תי"ט ד"ה וחכ"א וכו' צ"ע וכו' כתוב ביבין שמועה כלל ש"ה דלפעמים לא מקשינן הכי משום דמסתבר טעמיה דיחיד וסד"א דהלכתא. כוותיה נגד הת"ק ולכך אצטריך תנא למיסדר ולאלומי דברי הת"ק ודלהוי מחלוקת ואח"כ סתם דעדיף מסתם סתמא דת"ק ע"ש: פ"ג מ"א הרע"ב ד"ה כל וכו' טמאים וכו' ונ"ל דתנא הכי קרמינן שהשחיטה כשרה בזרים וכו' כלומר הטעם שאני שונה ששחטו הוא מפני שהשחיטה כשרה וכו' ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעים דמינה משמע דלכתחלה לא שמא יגעו: ג תי"ט סד"ה ר"א וכו' עמ"ש שם משם תוס': ד"ה לאכול וכו' תנינא וכו' הכי נמי תנן להא במנחות ב' פעמים א' בספ"ק והב' ברפ"ג וכי היכי דתשכח תמן דרש"י ז"ל מצריך לה ה"נ נימא הכי דכל מאי דתני תנא בזבחים תני דכותיה במנחות וכדכתיבנא התם בפ"א משנה ג' ע"ש: ה חייבין בפ"ג דמעילה תנן לא נהנין ולא מועלין ו שחטו הא דלא תני השוחט את הזבח ככל מתני' דלעיל היינו משום דזבח ר"ל שלמים ושאר הנאכלים וכמ"ש, הר"ב לעיל פ"ב משנה ב' ולכך כל היכא דבעי למתני לאכול תני זבח אבל הכא מיירי בהניח דמו או אמוריו ואיתיה בכל הקרבנות עולה ושאר הנשרפים ומש"ה תני סתם שחטו וכלומר את הקרבן: תי"ט ד"ה שחטו וכו' אלה. ש"ס וכו' ובפ"א דף פ"ב כתב רש"י ששלשתן מצויין בחוץ לעזרה בשעת היתר הבמות ונ"ל שר"ל ששלשתן עושים במקום א' שהרי אין בבמה מחיצה בדמים כדתנן בשלהי פרקין וגם אין בה מתן סביב וא"כ התם יכול להנתן על הבמה וכן שם ניתנין האימורים ויכול הבשר להאכל עליה והרי שלשתן מצויין במקום א משא"כ במקדש שהדם ניתן בקרנות המזבח והאימורין עליו והבשר נאכל בעזרה ובזה אזלא תמיהת התי"ט בנתנים בפנים